יהודה קרמון החל בקריירה המדעית שלו בגיאוגרפיה בגיל 38, כאשך נתמנה לאסיסטנט במחלקה לגיאוגרפיה שהוקמה באותו זמן באוניברסיטה העברית בירושלים, כעבור שלוש שנים, בשנת 1953, קיבל את התואר מוסמך על סמך עבודת מחקר שהתמקדה בעמק החולה. במהלך התרחבות קשריו הבינלאומיים, החליט יהודה קרמון בשנת 1960, כי הגיעה העת למצוא גשרים עם העמיתים בגרמניה, קשר שהלך והתחזק ואחד משיאיו הראשונים היה סיור שארגן למחלקה לגיאוגרפיה בירושלים בחבל הרוהר, בשנת 1966. מאז, הפכה גרמניה ליעד חשוב בפעילותו המדעית, בהוראה ובמחקר.

כאשר פרש יהודה קרמון לגימלאות, כתב עליו פרופ' שלום רייכמן את הדברים הבאים: "במשך שלושים ושתיים שנה, הגיע קרמון להישגים מרשימים בתחום המחקר וההוראה: הוא כחב תשעה ספרים, ערך ארבעה נוספים ופרסם חמישים ושבעה מאמרים מדעיים אולם אין בהרצאה יבשה של עובדות אלה כדי לתאר את דמותו המיוחדת של קרמון כאדם, כמורה וכחוקר. קודם כל. הוא תוצר מובהק של התרבות האירופית והיהודית כאחד. שאליהם נחשף בעת לימודיו בבית המדרש לרבנים בווינה ובאוניברסיטת ברסלאו. שנית קרמון הוא מורה בחסד עליון. שרכש השכלה פורמלית בחינוך ובדידקטיקה בסמינר למורים בבית הכרם בירושלים. לימים. עתיר היה לומר בחיוך שהשכיל למצות בקריירה המדעית שלו את תחומי הידע שרכש קודם על-ידי שילובם בגיאוגרפיה, שהיתה המקצוע האחרון שרכש. את העניין בגיאוגרפיה גופא טיפח בו א"י ברור ז"ל שהיה מורו בסמינר. קרוב ליובל שנים, כאשר תיאר את יחסו של ברור אליו בסוף שנות השלושים, עדיין ניתן להרגיש בחום, בחיבה וברגשי הכבוד שרחש קרמון כלפי מורו.

לאחר שובו ארצה הוא המשיך בחקר התעופה והרחיבו לחקר התחבורה היבשתית.
בין היתר הוא הוביל את סקר הרגלי הנסיעה הראשון בישראל.

במחקריו הוא הניח את היסודות לגישה ההתנהגותית לניתוח תחבורה, עסק בניתוח מערכות התשתית הבאות לתת מענה לביקוש לתנועה, ובחן את התפתחותן של מערכות התשתית הללו. הצירוף של שני קווי מחקר אלו בא לידי ביטוי בשאלת היסוד ששאל בספרו משנת 1983 "התחבורה: עבדות או חירות?" (הספר נכתב בצרפתית, שפה שבה שלט ובה פרסם, לצד פרסומיו באנגלית ובעברית).

במחקריו ההיסטוריים בחן פרופסור רייכמן את תהליכי ההתיישבות בארץ ישראל בטרם "פרוץ המדינה" (כלשונו), וכן בשנותיה הראשונות. ספרו "ממאחז לארץ מושב" היה ונותר ספר יסוד המנתח את היווצרות מפת היישוב היהודי בארץ ישראל בטרם קום המדינה.

בעבודותיו אודות התכנון והמדיניות הציבורית בישראל, הוא בחן את תכניות פיזור האוכלוסיה, שיקום שכונות, כמו-גם את התפתחותה המוסדית של מערכת התכנון וההתיישבות ביהודה ושומרון.

בשנים האחרונות לחייו, פרופ' רייכמן חקר את תהליכי היווצרותם ושינויים של גבולות, ובייחוד את השאלה מה הם תיפקודי הגבולות וכיצד הם משתנים. בין השאר התמקד בתיפקודי הגבולות של מדינות אירופה תחת האיחוד האירופי. כמו בכל תחומי מחקרו גם בחזית זו הוא הקדים ראוֹת, ובכלל זה בשאלת הגבול המזרחי הרצוי למדינת ישראל.

פרופ' רייכמן העמיד דורות של תלמידים. בין תלמידיו ניתן למנות את פרופ' יוסי כץ, ד"ר ארנון גולן, פרופ' עירית עמית-כהן ופרופ' ערן פייטלסון.

בנוסף לפעילותו המדעית, שלום רייכמן היה מעורב בשדה המעשה. הוא שימש בתפקיד המדען הראשי של משרד התחבורה, יועץ למינהל התכנון בעת הכנת תכנית המתאר הארצית לפיתוח בינוי וקליטת עליה (ת/מ/א 31) ויועץ לפרויקט שיקום שכונות. כמו-כן כיהן כסגן נשיא של האוניברסיטה הפתוחה פרופ' רייכמן הקים את האגודה הישראלית למחקר תחבורה ושימש כיו"ר הראשון שלה.

באוקטובר 1992 שלום רייכמן הלך לעולמו, והוא בן 57. עם פטירתו איבדה קהילת הגיאוגרפים בישראל והמחלקה לגיאוגרפיה את אחד החוקרים המקוריים ביותר שלה.

משפחתו של פרופ' רייכמן החליטה להנציח את זכרו באמצעות פרס לעבודת סמינר מצטיינת במהלך לימודי התואר השני במחלקה לגיאוגרפיה.

הפרס מוענק מידי שנה במסגרת מפגש הבוגרים השנתי של המחלקה לגאוגרפיה.

במקביל ללימודיו האוניברסיטאיים, שטנר החל מתעניין בפעילויות ציוניות אשר הפכו בהדרגה לגורם דומיננטי בקריירה שלו. כדי להכין עצמו לקראת עלייה לארץ, עסק שטנר ב-1926 בהכשרה חקלאית תיאורטית ומקצועית, אולם זו הייתה חייבת להפסק בשל בעיות בבריאותו. אבל כדי להכין את עצמו לעליה לארץ, עבר לבית-ספר מקצועי של ענף הבניה, סיים לימודיו בתעודת "מוסמך בניה"(Baumeister) ב-1928, ועבד במקצועו זה בווינה משך שנתיים. באותו הזמן היה כבר נהיר לשטנר שתחייתו של העם היהודי בארץ תכלול מרכיב מדעי חזק. לכן הוא פעל בנמרצות בעיסוקיו האקדמיים במכון הגיאוגרפי של אוניברסיטת ווינה. כחוקר מן המניין שם, הוא נסע למחקרי שדה רבים ברבות ממדינות אירופה וכתב כמה עבודות גיאוגרפיות על סיביר וליטואניה. אולם האקלים הפוליטי ששרר באירופה וצמצום ההזדמנויות המדעיות עבור היהודים, דחפו את שטנר לעלות ב-1936.

צעדיו המקצועיים הראשונים של שטנר בארץ, כללו עבודת מיפוי במשרה חלקית, במחלקה לגיאולוגיה שאך זה הוקמה באוניברסיטה העברית בירושלים, וכן ייעוץ לסוכנות היהודית בקשר לפרוייקטים התישבותיים.ברמה האקדמית הגיאוגרפיה לא היתה מפותחת בארץ בשנות השלושים והארבעים, ולכן העביר שטנר את עיקר פעילויותיו, להקניית השכלה גיאוגרפית במכללות להכשרת מורים ובבתי הספר התיכוניים בתל-אביב ובירושלים. הוא גם העביר קורסי קיץ תכופים בקיבוצים רבים, כולל אלו המרוחקים ביותר, וערך טיולים לימודיים עבור חבריהם. בו בזמן המשיך שטנר במעורבות פעילה במחקר, למרות קשיים מקצועיים. עבודתו על ההיסטוריה הכרטוגרפית של ארץ ישראל, פורסמה ב-1951. הוא גם המשיך להתעניין ביחסי קרקע-התיישבות. בהתמקדו על חיפה כדוגמא, הוא פרסם כמה מאמרים ראשוניים בסוף שנות השלושים, ואת העבודה הסופית ב-1954.

במהלך שנים אלו תרם שטנר רבות מזמנו לצרכי בטחון. ב-1947 הוא היה אחראי על חטיבת המפות ותצלומי האוויר של "ההגנה" בירושלים, ומאוחר יותר הפך לראש המחלקה לפיענוח תצלומי אוויר בצבא ההגנה לישראל שהיה אז בראשית דרכו.

החלטתו של שטנר להצטרף לדוד עמירן במחלקה הצעירה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית,בתחילה כמרצה מהחוץ במשרה חלקית, וב-1952 כמרצה בכיר קבוע, הוותה נקודת מפנה בהתפתחות הגיאוגרפיה כדיסציפלינה אקדמית בישראל – והיא סימנה תקופה של תמורה מהירה בלימוד ובמחקר. שטנר המשיך את עיסוקיו בגיאומורפולוגיה, כרטוגרפיה היסטורית וגיאוגרפיה רגיונאלית. שורשי עבודותיו החשובות ביותר של שטנר נעוצים באמצע שנות החמישים. תקופה זו הייתה הפורה ביותר בקריירה המדעית שלו ובאה כאילו לפצות עבור שני העשורים הקודמים של נלהבות כבושה. על-אף שלא היה כשיר במיוחד פיסית, שטנר הצטרף ברצון לפרוייקטים רבים של מחקרי-שדה – תכופות בתנאים לא נוחים – בחלקים רבים של ישראל, כמו גם תורכיה, יוון סיני, צרפת, פורטוגל וספרד.

התעניינותו של שטנר בגיאומורפולוגיה ותצלומי אוויר, מצאה את ביטוייה העיקרי במחקר הפרטני המוכר מאוד שלו בנושא פיתולי נהר הירדן. הוא לא נרתע מחוסר הנגישות למרבית מהאתרים בשטח והצליח להפיק תיאור תהליכים מדוקדק עד מאוד של מערכת הפיתולים בנהר הירדן כולו – אכן אחד המחקרים הייחודיים. עבודתו הבינלאומית הידועה ביותר עם זאת, נוגעת לניתוחו החד של "תופעת הבליה" שעודנה תקפה לבליית סלעים אפילו בסביבות היבשות ביותר, על-אף 20 שנות מחקר אינטנסיבי עוקב בתחום ייחודי זה.