גאוגרף וגאומורפולוג, חוקר ומורה, ממייסדי המחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים. יצחק שטנר נולד בפֶצֶניזין, במה שהייתה אז האימפריה האוסטרו-הונגרית, ב- 13 בספטמבר 1900. הוא השלים את לימודי התיכון שלו ב- 1920 ומיד לאחריהם נרשם לאוניברסיטה, שם למד גיאוגרפיה והיסטוריה ועבד במכון הגיאוגרפי עם פ. מצ'טשק, ובשנת 1925 הוענק לו תואר דוקטור לפילוסופיה.
במקביל ללימודיו האוניברסיטאיים, שטנר החל מתעניין בפעילויות ציוניות אשר הפכו בהדרגה לגורם דומיננטי בקריירה שלו. כדי להכין עצמו לקראת עלייה לארץ, עסק שטנר ב-1926 בהכשרה חקלאית תיאורטית ומקצועית, אולם זו הייתה חייבת להפסק בשל בעיות בבריאותו. אבל כדי להכין את עצמו לעליה לארץ, עבר לבית-ספר מקצועי של ענף הבניה, סיים לימודיו בתעודת "מוסמך בניה"(Baumeister) ב-1928, ועבד במקצועו זה בווינה משך שנתיים. באותו הזמן היה כבר נהיר לשטנר שתחייתו של העם היהודי בארץ תכלול מרכיב מדעי חזק. לכן הוא פעל בנמרצות בעיסוקיו האקדמיים במכון הגיאוגרפי של אוניברסיטת ווינה. כחוקר מן המניין שם, הוא נסע למחקרי שדה רבים ברבות ממדינות אירופה וכתב כמה עבודות גיאוגרפיות על סיביר וליטואניה. אולם האקלים הפוליטי ששרר באירופה וצמצום ההזדמנויות המדעיות עבור היהודים, דחפו את שטנר לעלות ב-1936.
צעדיו המקצועיים הראשונים של שטנר בארץ, כללו עבודת מיפוי במשרה חלקית, במחלקה לגיאולוגיה שאך זה הוקמה באוניברסיטה העברית בירושלים, וכן ייעוץ לסוכנות היהודית בקשר לפרוייקטים התישבותיים.ברמה האקדמית הגיאוגרפיה לא היתה מפותחת בארץ בשנות השלושים והארבעים, ולכן העביר שטנר את עיקר פעילויותיו, להקניית השכלה גיאוגרפית במכללות להכשרת מורים ובבתי הספר התיכוניים בתל-אביב ובירושלים. הוא גם העביר קורסי קיץ תכופים בקיבוצים רבים, כולל אלו המרוחקים ביותר, וערך טיולים לימודיים עבור חבריהם. בו בזמן המשיך שטנר במעורבות פעילה במחקר, למרות קשיים מקצועיים. עבודתו על ההיסטוריה הכרטוגרפית של ארץ ישראל, פורסמה ב-1951. הוא גם המשיך להתעניין ביחסי קרקע-התיישבות. בהתמקדו על חיפה כדוגמא, הוא פרסם כמה מאמרים ראשוניים בסוף שנות השלושים, ואת העבודה הסופית ב-1954.
במהלך שנים אלו תרם שטנר רבות מזמנו לצרכי בטחון. ב-1947 הוא היה אחראי על חטיבת המפות ותצלומי האוויר של "ההגנה" בירושלים, ומאוחר יותר הפך לראש המחלקה לפיענוח תצלומי אוויר בצבא ההגנה לישראל שהיה אז בראשית דרכו.
החלטתו של שטנר להצטרף לדוד עמירן במחלקה הצעירה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית,בתחילה כמרצה מהחוץ במשרה חלקית, וב-1952 כמרצה בכיר קבוע, הוותה נקודת מפנה בהתפתחות הגיאוגרפיה כדיסציפלינה אקדמית בישראל – והיא סימנה תקופה של תמורה מהירה בלימוד ובמחקר. שטנר המשיך את עיסוקיו בגיאומורפולוגיה, כרטוגרפיה היסטורית וגיאוגרפיה רגיונאלית. שורשי עבודותיו החשובות ביותר של שטנר נעוצים באמצע שנות החמישים. תקופה זו הייתה הפורה ביותר בקריירה המדעית שלו ובאה כאילו לפצות עבור שני העשורים הקודמים של נלהבות כבושה. על-אף שלא היה כשיר במיוחד פיסית, שטנר הצטרף ברצון לפרוייקטים רבים של מחקרי-שדה – תכופות בתנאים לא נוחים – בחלקים רבים של ישראל, כמו גם תורכיה, יוון סיני, צרפת, פורטוגל וספרד.
התעניינותו של שטנר בגיאומורפולוגיה ותצלומי אוויר, מצאה את ביטוייה העיקרי במחקר הפרטני המוכר מאוד שלו בנושא פיתולי נהר הירדן. הוא לא נרתע מחוסר הנגישות למרבית מהאתרים בשטח והצליח להפיק תיאור תהליכים מדוקדק עד מאוד של מערכת הפיתולים בנהר הירדן כולו – אכן אחד המחקרים הייחודיים. עבודתו הבינלאומית הידועה ביותר עם זאת, נוגעת לניתוחו החד של "תופעת הבליה" שעודנה תקפה לבליית סלעים אפילו בסביבות היבשות ביותר, על-אף 20 שנות מחקר אינטנסיבי עוקב בתחום ייחודי זה.