יהודה קרמון החל בקריירה המדעית שלו בגיאוגרפיה בגיל 38, כאשך נתמנה לאסיסטנט במחלקה לגיאוגרפיה שהוקמה באותו זמן באוניברסיטה העברית בירושלים, כעבור שלוש שנים, בשנת 1953, קיבל את התואר מוסמך על סמך עבודת מחקר שהתמקדה בעמק החולה. במהלך התרחבות קשריו הבינלאומיים, החליט יהודה קרמון בשנת 1960, כי הגיעה העת למצוא גשרים עם העמיתים בגרמניה, קשר שהלך והתחזק ואחד משיאיו הראשונים היה סיור שארגן למחלקה לגיאוגרפיה בירושלים בחבל הרוהר, בשנת 1966. מאז, הפכה גרמניה ליעד חשוב בפעילותו המדעית, בהוראה ובמחקר.

כאשר פרש יהודה קרמון לגימלאות, כתב עליו פרופ' שלום רייכמן את הדברים הבאים: "במשך שלושים ושתיים שנה, הגיע קרמון להישגים מרשימים בתחום המחקר וההוראה: הוא כחב תשעה ספרים, ערך ארבעה נוספים ופרסם חמישים ושבעה מאמרים מדעיים אולם אין בהרצאה יבשה של עובדות אלה כדי לתאר את דמותו המיוחדת של קרמון כאדם, כמורה וכחוקר. קודם כל. הוא תוצר מובהק של התרבות האירופית והיהודית כאחד. שאליהם נחשף בעת לימודיו בבית המדרש לרבנים בווינה ובאוניברסיטת ברסלאו. שנית קרמון הוא מורה בחסד עליון. שרכש השכלה פורמלית בחינוך ובדידקטיקה בסמינר למורים בבית הכרם בירושלים. לימים. עתיר היה לומר בחיוך שהשכיל למצות בקריירה המדעית שלו את תחומי הידע שרכש קודם על-ידי שילובם בגיאוגרפיה, שהיתה המקצוע האחרון שרכש. את העניין בגיאוגרפיה גופא טיפח בו א"י ברור ז"ל שהיה מורו בסמינר. קרוב ליובל שנים, כאשר תיאר את יחסו של ברור אליו בסוף שנות השלושים, עדיין ניתן להרגיש בחום, בחיבה וברגשי הכבוד שרחש קרמון כלפי מורו.

היא השתתפה בהכנת המהדורה הראשונה של ״אטלס ישראל״ ובמסגרת זו יצרה את ההצללה המיוחדת במפה הבסיסית של ישראל בקנ״מ 1:250,000, וכן דוגמאות של יחידות נוף בישראל. היא אף שימשה ככרטוגרפית ראשית של ״אטלס ירושלים״, ופיקחה על הדפסת האטלס בהולנד. החוש האסתטי שלה והדיוק הרב שניחנה בו ניכרו בכל העבודות שהיתה שותפה להם. אהבתה למפות ליוותה אותה עד ימיה האחרונים.

  

לאחר שובו ארצה הוא המשיך בחקר התעופה והרחיבו לחקר התחבורה היבשתית.
בין היתר הוא הוביל את סקר הרגלי הנסיעה הראשון בישראל.

במחקריו הוא הניח את היסודות לגישה ההתנהגותית לניתוח תחבורה, עסק בניתוח מערכות התשתית הבאות לתת מענה לביקוש לתנועה, ובחן את התפתחותן של מערכות התשתית הללו. הצירוף של שני קווי מחקר אלו בא לידי ביטוי בשאלת היסוד ששאל בספרו משנת 1983 "התחבורה: עבדות או חירות?" (הספר נכתב בצרפתית, שפה שבה שלט ובה פרסם, לצד פרסומיו באנגלית ובעברית).

במחקריו ההיסטוריים בחן פרופסור רייכמן את תהליכי ההתיישבות בארץ ישראל בטרם "פרוץ המדינה" (כלשונו), וכן בשנותיה הראשונות. ספרו "ממאחז לארץ מושב" היה ונותר ספר יסוד המנתח את היווצרות מפת היישוב היהודי בארץ ישראל בטרם קום המדינה.

בעבודותיו אודות התכנון והמדיניות הציבורית בישראל, הוא בחן את תכניות פיזור האוכלוסיה, שיקום שכונות, כמו-גם את התפתחותה המוסדית של מערכת התכנון וההתיישבות ביהודה ושומרון.

בשנים האחרונות לחייו, פרופ' רייכמן חקר את תהליכי היווצרותם ושינויים של גבולות, ובייחוד את השאלה מה הם תיפקודי הגבולות וכיצד הם משתנים. בין השאר התמקד בתיפקודי הגבולות של מדינות אירופה תחת האיחוד האירופי. כמו בכל תחומי מחקרו גם בחזית זו הוא הקדים ראוֹת, ובכלל זה בשאלת הגבול המזרחי הרצוי למדינת ישראל.

פרופ' רייכמן העמיד דורות של תלמידים. בין תלמידיו ניתן למנות את פרופ' יוסי כץ, ד"ר ארנון גולן, פרופ' עירית עמית-כהן ופרופ' ערן פייטלסון.

בנוסף לפעילותו המדעית, שלום רייכמן היה מעורב בשדה המעשה. הוא שימש בתפקיד המדען הראשי של משרד התחבורה, יועץ למינהל התכנון בעת הכנת תכנית המתאר הארצית לפיתוח בינוי וקליטת עליה (ת/מ/א 31) ויועץ לפרויקט שיקום שכונות. כמו-כן כיהן כסגן נשיא של האוניברסיטה הפתוחה פרופ' רייכמן הקים את האגודה הישראלית למחקר תחבורה ושימש כיו"ר הראשון שלה.

באוקטובר 1992 שלום רייכמן הלך לעולמו, והוא בן 57. עם פטירתו איבדה קהילת הגיאוגרפים בישראל והמחלקה לגיאוגרפיה את אחד החוקרים המקוריים ביותר שלה.

משפחתו של פרופ' רייכמן החליטה להנציח את זכרו באמצעות פרס לעבודת סמינר מצטיינת במהלך לימודי התואר השני במחלקה לגיאוגרפיה.

הפרס מוענק מידי שנה במסגרת מפגש הבוגרים השנתי של המחלקה לגאוגרפיה.